עטופה כאבל
עירובין ק ע"ב
"אמר רב יצחק בר אבדימי: עשר קללות נתקללה חוה... כי אתא רב דימי אמר: עטופה כאבל".
פירש רש"י "עטופה כאבל - בּוֹשָׁה לצאת בראשה פרוע".
אין כוונת רש"י לומר שֶׁבּוּשָׁה יש כאן אבל איסורא אין כאן. שהרי מפורש במסכת כתובות עב ע"א: "ראשה פרוע דאורייתא היא, דכתיב: ופרע את ראש האשה, ותנא דבי רבי ישמעאל: אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש".
אלא שענין עטיפת האשה ועטיפת האבל עניינם אחד, שמורה על בושה – ההיפך מעזות, על כך בקישור זה, ובקישור זה.
וכך מפורש בבראשית רבה פרשה יז, ח: "ומפני מה האיש יוצא ראשו מגולה והאשה ראשה מכוסה, אמר להן לאחד שעבר עבירה והוא מתבייש מבני אדם, לפיכך יוצאת וראשה מכוסה".
ובמסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק ט: "מפני מה האשה מכסה את ראשה ואין האיש מכסה את ראשו. משלו משל למה הדבר דומה לאשה שקלקלה מעשיה והיא מתביישת מן הבריות שקלקלה. כך קלקלה חוה וגרמה לבנותיה שיכסו את ראשיהן".
וכן השווה בין אבל לאשה בחידושי הריטב"א מסכת מועד קטן דף כד ע"א: "ולכו"ע לדברי כל המפרשים ז"ל עיקר עטיפה הוא כסוי הראש וכדאמרינן התם (עי' עירובין ק' ב') ומכסה ראשה כאבל, והכתוב אומר (אסתר ו') אבל וחפוי ראש, וזהו שהזכירו גבי שבת שאינו נוהג בה, פריעת הראש, מלשון (במדבר ה') ופרע את ראש האשה ואמרינן נמי (עי' נדרים ל' ב') עבידי דמגלו רישייהו".
מכאן עולה שהעיטוף מסתיר מהפנים והעינים, וכלשון רש"י במסכת שבת דף י ע"א: "דיינין מתעטפין... ושלא יפנו ראשן לכאן ולכאן". ובירושלמי מסכת ברכות סוף פרק ז ה"ה: "אכל מיסב מתעטף ומברך. אם עשה כן הרי הוא כמלאכי השרת. מה טעמא [ישעי' ו, ב] בשתים יכסה פניו".
ראיה נוספת שמדובר בכיסוי פנים: לשון המשנה במסכת כתובות עב ע"א: "ואיזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע". אותה לשון נמצאת בכלה במשנה במסכת כתובות טו ע"ב: "שיצאת בהינומא וראשה פרוע". ופירש בשיטה מקובצת מסכת כתובות דף טו ע"ב: "וראשה פרוע. פירוש: מגולה. וכך היו נוהגין לבתולה ולא לאלמנה. והאי דאמרינן ופרע את ראש האשה ותנא דבי רבי ישמעאל מכאן אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרועי ראש - איכא למימר בנשואות קא מיירי. מלקוטי הגאונים". מבואר שבשתי המשניות מדובר באותו גילוי. מה מגולה? מבואר בר"י מיגאש כתובות דף יז ע"א, והובא גם בשיטה מקובצת: "ולית הלכתא כוותיה. יש מי שסובר דכל שבעה הוא דאין מסתכלין, הא בשעת יציאתה בהינומא שהיא שעת הכנסתה לחופה וחוק הוא שמגלין פניה ומראין אותה לבני אדם המסתכל בה אין בכך כלום". וכן הוא בילקוט שמעוני שיר השירים רמז תתקפח (לבבתיני אחותי כלה): "א"ר תחליפא דקסרין בשם רבי שמעון בן לוי מה כלה זו ראשה פרוע לעיני כל ומגלה פניה לומר לא נחשדתי לדבר עבירה". וכן בתנחומא (בובר) פרשת כי תשא סימן יא: "באה להכנס לחופה מגלת פניה". בשמות רבה פרשה מא, ה: "וכשבאת ליכנס לחופתה היא מגלה פניה". ועוד.
עוד ראיה במסכת כתובות דף סו ע"ב: "כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו". כלומר שנתעטפה בתוך שערה, כמו להתעטף בציצית, נתעטף באורה (תנחומא ועוד), בעור (תוספתא), בכסותו, בחסידותך, ועוד. לא כיסתה את השער, אלא את הפנים בשער.
וכן ראיה ממסכת ברכות כד ע"א: "אמר רב ששת: שער באשה ערוה, שנאמר שערך כעדר העזים". והוכיח באגרות משה חלק או"ח ד' סימן טו שאין הפירוש שהשער גרוע מהבשר, אלא שגם השער הוא כשאר הגוף (וכן משמע בביאור הגר"א או"ח עה, ב ד"ה וה"ה). שהרי הפסוקים בשיר השירים משבחים גם את העינים השיניים השפתים הצואר הראש והאף ולפרש"י זה המצח, וכל אלו אינם ערוה שצריך לכסות. אם כן למה הזכירו דוקא שער? שלא תאמר שאינו כבשר, אלא כבגד כיון שאין בו חיות. מכאן עולה שהגמרא שהזכירה דוקא שער שהוא ערוה ואסור להביט בו, ולא הזכירה שאר אברים פשוט היה לה ששער קל מעינים ושפתים. ואילו היה פירוש "ופרע את ראש האשה" שמגלה שערה שנתחייבה לכסות [חלקו] בנישואיה, היה אז שער חמור משאר המוזכרים בשיר השירים. ואין לפרש שהחידוש הוא לבתולה, שכן הגמרא דוקא עוסקת באשת איש, כפירוש רש"י בסוגיה שם.
ראיה נוספת, כיסוי ראש הוא ההיפך מגילוי ראש, ופירושו עיטוף. שהרי דין אבילות בעיטוף, ואמרו על כך בירושלמי מסכת מועד קטן פ"ג ה"ה: "תרין בנוי דרבי נפקון חד רישיה מגלי ושליח סנדלוי, וחד רישיה מכסי ולביש סנדלוי". ובמסכת שמחות פ"ו ה"א אמרו שאבל חייב בכיסוי הראש. וכך הלשון גם בברייתות מאבל רבתי פ"ה ה"ג, ובספר הלכות גדולות סימן כא הלכות אבל. וכן בלשון בהלכות גדולות שם: "אמור רבנן דלא ליכסי רישיה בשבת". והגר"א אמנם הגיה במסכת שמחות שם: "בעטיפת הראש", אך מהמקבילות עולה שהיינו הך.
והנה, אותה לשון עצמה נאמרה גם לענין כיסוי ראש הנשים, בספרי במדבר פרשת נשא פיסקא יא: "לימד על בנות ישראל שהן מכסות ראשיהן", וכך הלשון בבמדבר רבה פרשת נשא פרשה ט, לג. עוד בבמדבר רבה שם: "שדרך בנות ישראל להיות ראשיהן מכוסות ולכך היה פורע ראשה ואומר לה את פרשת מדרך בנות ישראל שדרכן להיות מכוסות ראשיהן". ובמסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק ט: "כך קלקלה חוה וגרמה לבנותיה שיכסו את ראשיהן".
